הפרשה אינה אותו הדבר בלי רות וילסון

איזה סרט לראות?
 
בעולם מלא נואפים נרגנים ששנאו את עצמם, אליסון עשתה הכל בחיוך. בטח, היא הייתה שבורה ואבודה באותה מידה כמו כל הסובבים אותה, אבל היא מעולם לא לקחה את עצמה ברצינות יתרה והיא בדרך כלל יכלה לצחוק על חיי היד הרעים שעסקו בה. למרות הדיכאון שרדף אותה, היא הייתה מצילת החיים האופטימית בים הקורבנות הטבועים בתוכנית זו.



עכשיו היא הוחלפה על ידי שוטטת מטורפת נוספת, בתה ג'ואני. ההופעה של אנה פאקווין בתור ג'ואני טובה, שימו לב. במהלך הזמן הקצר שלה על המסך היא הצליחה להפוך את ההשתקפות של ג'ואני על עברה לתעלומת סכום עתק מלאת שקרים ואנשים אמונים פעם שניסו לעכב אותה. אבל בבסיסה ג'ואני היא סתם עוד נח או הלן או קול. היא מישהו שראינו בתוכנית זו מיליון פעם בעבר: אדם עצוב, שבור, שמקש את שפתיה כשהיא ממשיכה להיות עצובה ושבורה.



מטוסי קולנוע רכבות ומכוניות

האור של אליסון מול החושך הוא מה שעשה הפרשה עֲבוֹדָה. זה מה שהפך את הדרמה הזו למשהו מצחיק וממכר בצורה כהה במקום הלוויה קודרת של טעויות. יותר מאליסון, הפרשה נזקקה למומחיות של רות וילסון בביטוי כאב באמצעות חיוך. ולפחות שלושה פרקים ב, ג'ואני של פאקווין לא הולכת בעקבות אמה.

העונות הטובות ביותר של מירוץ הדראג

פרקים חדשים של הפרשה בכורה בימי ראשון של שואוטיים בשעה 9/8 ג.

לאן להזרים הפרשה