הסרט מטיל קסם בתמונות מכוערות ויפות כאחד.
זה לא תירוץ. אם זו הייתה בתי, כנראה שלא הייתי אוהב את זה, אמר הבמאי ג'ף קאניו.
ולא רק יחסי גזע. גם יחסים (ומערכות יחסים) בין גברים.
משל סנסציוניסטי ספוג באלימות-מין זו נותר סרטו הבעייתי ביותר של הבמאי סטנלי קובריק.
זהו סרט שהרבה יותר חכם לגבי משחק מאשר מגדר. באורך לא קטן.
מר ביג או פטריק בייטמן: איזו קריקטורה עירונית גדולה שואפים אדוני היקום של ימינו?
מה, בטוויסט בלתי צפוי, מעניק לסרט סוג מסוים של יושרה.
שינוי זה לא קל.
הסרט חוזר בהתמדה לג'יפים סקס מצוירים שבקושי חילקו את ההבדל בין פלייבוי להוסטלר.
עצם דמותו של ג'יימס בונד מגלמת פנטזיה מושחתת. מטבעו הוא בעייתי.
Hal רדוד הוא משהו גרוע יותר מ'בעייתיות': זה מחזה נטול כל תחושה או פרספקטיבה אמיתית.
זה אף פעם לא ממש חוצה את הגבול ממגושם לשנוא גמור, אבל הוא מתעסק בקו הזה הרבה.
כשהשחקנים האלה מנסים לחדד אחד את השני, אין שום דבר שהם לא יגידו.
לזכותו ייאמר שהסרט אף פעם לא נותן לפיל בחדר לעזוב את השולחן, כפי שהוא.